ניגש אלי החולה הכרוני ואומר: " אני לוקח תרופות לא מעטות, על בסיס יומיומי, זה נכון. אבל אני אוכל מה שבא לי, ועושה מה שמתחשק לי, אינני מעוניין לשנות את דרכיי. אני נוטל את הגלולה, ולא חושב על המחלה"
צדק בדבריו. הוא אכן לא עושה מאמץ רב וממשיך בחייו כהרגלו, למעט אותם רגעים שהוא הולך לרופא מומחה, עושה בדיקות, מקבל מרשם, רוכש התרופה, נושא אותה לנסיעותיו, ונוטל אותה. רגעים לא רבים בחייו.
ולעומת זאת אני, שלקחתי על עצמי אורח חיים מחייב של שינויים תזונתיים, פעילות גופנית, ומודעות, אינני עושה את מה ש"בא לי" בכל זמן נתון.
מה אני בעונש?
חשבתי ש"בלונדיניות נהנות יותר"... ומסתבר שאלו החולים הכרונים.
מיד חשבתי לעצמי: אני חייבת לנסות את הגישה של החולה הכרוני. אני אעשה רק מה שבא לי באותו רגע. בלי מחויבות ואחריות לגוף ולנפש שלי, ומקסימום... אחיה פחות, אטול כימיקלים ואסתכן בכמה ניתוחים. העיקר שהאחריות לא אצלי. אני חופשייה מאחריות.
אני מעבירה את השרביט למערכת הבריאות. שהם ידאגו לי.
כולי בידיים שלהם.
הם המבוגר האחראי.
הם המחליט והקובע.
הם ירשמו לי מרשמים, יבצעו את הבדיקות המתאימות, הניתוחים הרלוונטים, ההרדמות הטריוויאליות.
הם ישלטו עלי ועל גופי.
הם ישלטו עלי ועל גופי???
רגע... לקחו לי את החופש!!! מה, אני לא מחליטה?
מה, אני תלויה בתרופות שאהיה חייבת לקחת עד סוף ימי?
מה, אני צריכה להיות עם האצבע על הדופק? או על הלחץ דם? או על משהו בכלל?
מה הם יודעים כ"כ יותר טוב ממני מה טוב בשבילי, שאני מבוטלת ומתבטלת?
מה אני כבר לא אדון (גברת) לעצמי?
ו..מה , כל הסביבה שלי, בעלי, ילדיי, כולם ידאגו מבריאותי..עם כל הבדיקות, והניתוחים...
הי, תתעוררי! את לא החולה הכרוני.
ברוך ה'.
פתאום אני מרגישה כ"כ חופשייה.
אני מחליטה.
אני מחליטה כל יום מחדש לחיות בדיוק ככה. בדיוק במתכונת הזאת. ואם אבחר מחר אחרת, אני יכולה.
אני לא בעונש. אני בחופש!
ליבי ליבי, לחולה הכרוני שלי. הרי לבחור כל יום מחדש. זו מהות הדמוקרטיה. והוא חי במשטר רודני, וחושב ששם חופשי יותר.
, אני מחייכת אל החולה הכרוני שלי, ומזמינה אותו.
אם רק תבחר לחיות בדמוקרטיה, יפתח בפניך עולם חדש של אפשרויות.
המחלה הכרונית לא חייבת להיות הצל הנלווה אליך לכל מקום. יש לך את כל הדרוש לעשות שינוי אמיתי.
נכתב באהבה.
אלינה לוי, נטורופתית.
ייעוץ תזונה, צמחי מרפא, רפלקסולוגיה ודמיון מודרך.
